אנו נציע למשנתנו שני פירושים. הראשון הוא הפירוש המסורתי.
טהור שנגס מן האוכל – הרוק נגע באוכל והרוק מכשיר לקבל טומאה, שכן המשנה
(מכשירין פ״ו מ״ה) מונה את מי הפה כוולד של מים.
ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – כיכר התרומה הוכשרה לקבל טומאה, אבל הרוק של אדם טהור הוא טהור ולכן אין כאן טומאה. כך היה מקום לפרש את הרישא לו עמדה בפני עצמה, אבל הסיפא מובנת רק בהכשר טומאה. על כן פירשו הרמב״ם והר״ש שהנגיסה היא כמשקה שנפל שלא לרצון, והכיכר לא הוכשרה לקבל טומאה. בדרך זו הילך גם אלבק. דרך פירוש זו קשה, שהרי בבגדים אין כלל הכשר טומאה, וגם סתם כיכר לחם הוכשרה לקבל טומאה שכן לשים אותה במים
1. כאמור פירוש זה נובע מהסיפא, ונשוב לכך בהמשך.
היה אוכל זיתיו פצועין תמרים רטובות – שיש בהם משקה, וכל שהיא רוצה למוץ את גרעיניתו ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טמא – מכיוון שרוצה למצוץ את הגרעין הרי שהמים מרטיבים את הכיכר לרצונו ומכשירים אותה לקבל טומאה.
היה אוכל זתין נגובין תמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעיניתו ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – ברור מהמשנה שהכול תלוי ברצונו. אם רוצה בהרטבה הבגדים והכיכר רטובים, ואם לא הרי הם כמים שניתנו שלא לרצון, ומים כאלה אינם מכשירים לקבל טומאה. הוא הדין במי שאוכל פרי ובמהלך האכילה יוצא מהפרי מעט נוזל, אין הוא מכשיר לקבל טומאה, כיוון שיצא שלא לרצונו של האוכל.
אחד טהור ואחד טבול יום באילו – לפי הפירוש שהצענו למשפט הקודם רוק הטהור ורוק טבול יום מטמאים באותה מידה.
להלן נראה שפירוש זה מופרז.
רבי מאיר אומר אילו ואילו – כל מקרי האוכל שבמשנה,
טמאין בטבול יום – וקל וחומר בטמא טומאה מלאה. לא ברור מה אומר רבי מאיר על מקרה של טהור. סביר שהוא מקבל את דברי תנא קמא, ומסביר.
שמשקין שלטמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו – כלל זה שנוי בראשית משנת מכשירין. משקים טהורים מכשירים לקבל טומאה רק אם נפלו לרצון ומשקים טמאים מכשירים לטומאה גם אם נפלו שלא לרצון, כמו ששנינו שם: ״משקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון״
(מכשירין פ״א מ״א). לפי הסברנו יוצא שחכמים שעסקו בטבול יום חשבו שהרוק שלו אינו טמא,
וחכמים אומרים אין טבול יום טמא – כלומר המשקה שלו אינו נחשב למשקה טמא. לפנינו גוון נוסף בהגדרה מה מטמא בטבול יום. משקה שלו נחשב לטהור. אם כן, לרבי מאיר טמא וטבול יום מטמאים את הכיכר גם אם הרוק נתלש שלא לרצונו ובטהור רק אם נפל לרצונו, אבל לכל הדעות משקה של טמא מטמא בין לרצונו בין שלא לרצונו.
כל המשנה קשה, מכמה סיבות:
1. ההקשר של המשנה אינו עוסק בהכשר טומאה. אמנם המשנה הבאה עוסקת בהכשר טומאה, ולכן ניתן לתרץ שמשנתנו מתחילה חטיבה העוסקת בהכשר טומאה.
2. המשנה מדברת על בגדים וכיכר. בגדים אינם צריכים הכשר טומאה כלל, והכיכר בדרך כלל כבר מוכשרת לקבל טומאה.
3. אם טהור נגס הרי גם רוקו טהור, ומהיכן באה הטומאה (לשיטת רבי מאיר)?
4. במסכת מכשירין הובהר שמשקה שנפל שלא לרצונו אינו מכשיר לקבל טומאה, ואם נפילת המים היא חלק בלתי נפרד מהמעשה שבו בחר הבעל הרי שזה לרצונו2. המקרה השני הוא מקרה מובהק של ״לא לרצונו״, שהרי לא נתכוון שהרוק ייפול על הכיכר ונפל שלא בכוונה, ואין זו תוצאה בלתי נמנעת של אכילת הזיתים הפצועים.
על כן אנו מציעים לפרש את המשנה כתחילתה של המשנה הבאה העוסקת בטהור שידיו מסואבות, וזה פירושה:
טהור שנגס מן האוכל – לא נוצר מגע בין הרוק לידי האדם, ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – כיכר התרומה הוכשרה לקבל טומאה, אבל הרוק של אדם טהור הוא טהור ולכן אין כאן טומאה. היה אוכל זיתיו פצועין תמרים רטובות – בפרות שיש בהם משקה, והמשקה נטמא בידיים שכן הטהור לא נטל ידיו לפני האוכל. הידיים אינן מטמאות אלא משקים, אבל מי הרוק נגעו באוכל, וכל שהיא רוצה למוץ את גרעיניתו – עצם מציצת הגרעין גורמת ללחות הנוגעת בידיים, ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טמא – מכיוון שרוצה למצוץ את הגרעין הרי שהמים מרטיבים את הכיכר לרצונו ומכשירים אותה לקבל טומאה.
היה אוכל זיתין נגובין תמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעיניתו ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – גם אם נפלו מים רק על הידיים, וגם אם נגע מעט בכיכר או בבגד, הרי שזו כמות זעירה ואין בה כדי לטמא. אין כאן אפילו בעיה של שיעור, אלא זו כמות מים זניחה.
אשר לשיעור, מן הראוי להעיר שרק רביעית מים מטמאת, אבל בדיוננו בנושא ראינו כי הלכה זו אינה חלה על מי גוף. אלו מטמאים, לפחות לפי חלק מהדעות, גם ללא רביעית. מי שסבור שרק רביעית רוק מטמאת צריך לשאול את עצמו מדוע כאן לא נדרשת רביעית, האם ייתכן שהרוק שנפל הוא בכמות כזאת3?
אחד טהור ואחד טבול יום באילו – שניהם דומים בהלכות טומאת ידיים. רבי מאיר אומר אילו ואילו טמאין בטבול יום – ובטמא. אבל בטהור אינם מטמאים כלל, שכן כמות המים זעירה. מדובר במקרה שהידיים הרטובות מטמאות את הרוק והרוק מרטיב את הבגדים. אמנם מבחינה טכנית יש כאן טומאה, אבל מבחינה מעשית זה זניח. בפירושנו4 עמדנו על כך שלעתים חכמים מעדיפים את הפסיקה לפי התחושה הדתית, גם אם מבחינה טכנית-פורמלית ראוי היה לפסוק אחרת, וזו דוגמה לכך. שמשקין שלטמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו – משפט זה מתפרש טוב יותר לפי הפירוש הראשון. לפי הפירוש השני ״מכשירין״ כאן הוא במשמעות של מטמאים, מכשירים את הטומאה לבוא. משקים של טמא טמאים גם אם לא רצה בנגיעת המים, אבל משקים של טהור אינם מטמאים, ולא נגרמה להם טומאה במקרה זה. וחכמים אומרים אין טבול יום טמא – כלומר המשקה שלו אינו נחשב למשקה טמא, ודינו כטהור. ההלכה חוזרת בתוספתא ללא הסבר נוסף: ״משקה טבול יום בטהור, דברי רבי, ורבי יוסי ברבי יהודה אומר בטמא״ (פ״ב הי״ג, עמ׳ 686). מחלוקת חכמי דור אושא חוזרת, אפוא, דור מאוחר יותר.
כאמור, על הפירוש הראשון יש סדרת קושיות הלכתיות המחייבות לראות במשנה חריג הלכתי. הפירוש השני קשה מבחינה לשונית. רק בדוחק רב ניתן להציע שהרישא היא כפירוש השני, ומחלוקת רבי מאיר וחכמים היא בעניין אחר של הכשר טומאה כפירוש השני. ייתכן אפוא שיש להעדיף את הפירוש הראשון ולראות בו עדות לרב-גווניות הרבה ולתפיסות ההלכתיות הפשטניות שנהגו (בעיקר לשיטת בית הלל) לפני שהפך התחכום המשפטי לדרך המלך ההלכתית.
1. אפשר אמנם ללוש את העיסה במי פרות שאינם מקבלים טומאה (לדעת רבי יהושע וסתם המשנה במכשירין פ״ו מ״ד, וראו פירושנו לה), אבל לא נאמר במשנה שבכך מדובר.
2. ראו במבוא למכשירין.
3. ראו פירושנו למכשירין פ״ו מ״ו ובהרחבה מעט יותר באהלות פ״ב מ״ב.
4. ראו המבוא הכללי לפירוש המשניות.