×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִים שֶׁהֵם חִבּוּר בְּאַב הַטֻּמְאָה, חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. אֹכֶל שֶׁנִּפְרָס וּמְעֹרֶה מִקְצָת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם אוֹחֵז בַּגָּדוֹל וְהַקָּטָן עוֹלֶה עִמּוֹ, הֲרֵי הוּא כָמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אוֹחֵז בַּקָּטָן וְהַגָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ, הֲרֵי הוּא כָמוֹהוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, בַּטָּהוֹר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּטָּמֵא. וּשְׁאָר כָּל הָאֳכָלִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֵאָחֵז בֶּעָלֶה, אוֹחֵז אוֹתוֹ בֶּעָלֶה. וּבַקֶּלַח, אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בַּקָּלַח.
All [stalks of fruits] that serve as handles for the food, those that are considered connected regarding [being touched by] an Origin of impurity, are [also] considered connected regarding a tevul yom [one who has immersed that day in a mikvah, but who must wait until nightfall to become fully pure, and is of a second degree impurity until then]. Food which was sliced, but is attached by a small part, Rabbi Meir says: if one holds the larger part and the smaller part comes up with it, it is thereby like it [i.e. and is considered connected to it with regard to impurity]. Rabbi Yehuda says: if one holds the smaller part and the greater part comes up with it, it is thereby like it. Rabbi Nechemia says: [this rule applies] regarding the pure part [i.e. if one holds the part which was not touched by the tevul yom, all that comes up with it is considered connected]. And the Sages say: [this rule applies] regarding the impure part. And regarding all other foods, those usually held by the leaf should be held by the leaf, and [those usually held] by the stalk should be held by the stalk [and if the food does not fall, it is considered connected].
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִין, א
שֶׁהֵן חִבּוּר בְּאַב הַטֻּמְאָה, חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם.
אֹכֶל שֶׁנִּפְרַס וּמְעֹרֶה בְמִקְצָת, ב
רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם אוֹחֵז בַּגָּדוֹל וְהַקָּטֹן עוֹלֶה עִמּוֹ, הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אוֹחֵז בַּקָּטוֹן וְהַגָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ, הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ.
רְבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: ג
בַּטָּהוֹר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִין: בַּטָּמֵא.
וּשְׁאָר כָּל הָאֳכָלִין: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֵאֱחֹז אוֹתוֹ בֶּעָלֶה, אוֹחְזִין אוֹתוֹ בֶּעָלֶה, בַּקֶּלַח, אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בַּקֶּלַח.
א. בכ״י: הָאֳכְלִין
ב. בכ״י: וּמְעוּרָה
ג. בכ״י: נֶחְמֵיָה
אוכל שנפרץ ומעורה במקצת אם יש לו יד אוחזין אותו ביד. עלה אוחזין אותו בעלה יש לו זה וזה אוחז באיזו מהן שירצה אין לו לא זה ולא זה ר״מ אומר בגדול ר׳ יהודה אומר בקטן ר׳ נחמיה אומר בטהור וחכ״א בטמא. בד״א בטבול יום אבל בשאר כל הטומאות הרי זו חיבור רבי אומר אחד טבול יום ואחד שאר כל הטומאות היה נמשך עמו חבור ואם לאו אינו חבור.
ידות האוכלין. הן הקצוות אשר יחזיקו בהן הדבר בעת האכילה כמו העצים אשר בקצוות התאנים והזיתים והאתרוגים וכיוצא בהן וכבר ידעת כי ענין החבור הוא כשנגע באותו קצה כאילו נגע בגופן של אוכלין ועוד יתבאר זה בפרטיו בעוקצין (פ״א) ואוכל שנפרס נסדק ומעורה מקצת ונשאר מחובר במקצתו ואמר ר״מ כי אם היה כח אותו חבור אשר בין שני החלקים בענין שאם יגביה החלק הגדול יתלה בו הקטן המחובר בו ולא יפול הרי הן חבור זה לזה ור׳ יהודה אומר שיצטרך שיהיה כח החבור בענין שאם יגביה החלק הקטן יתלה בו הגדול לא יפול והלך רבי נחמיה על דרך אחרת ואמר כי כשיגע הטמא באחד החלקים מהקטן או הגדול הרי הוא טימא אותו החלק בלא ספק ואם היה כח החבור בינם בענין שאם יגביה אדם החלק הטהור הטמא עולה עמו יהיה הכל חבור וחכמים אומרים הפך זה אם אחז בטמא והטהור עולה עמו אז יהיה הכל טמא אח״כ אמר כי שאר האוכלין אשר דרך בני אדם לתלותן בעליהן או בקלחיהן יבחנו בדרך הזאת שנתלה האוכל מעליו או מקלחו ואם ישאר תלוי ולא יפסוק ויפול הרי אותו עלה או הקלח חבור ומה שנגע בהן כאילו נגע באוכל עצמו והלכה כחכמים.
שהן חיבור באב הטומאה. כגון הנך ידות דתנן במס׳ עוקצין (פ״א).
חיבור בטבול יום. דאם הוא יד של תרומה ונגע טבול יום ביד נפסלה התרומה.
מעורה. מחובר.
בגדול. בפרוסה הגדולה והפרוסה קטנה עולה עם הגדולה ואינה נפרסת מכל וכל.
הרי הוא כמוהו. ואם נגע טבול יום באחד נפסל השני ובפ׳ העור והרוטב (דף קכז:) גרסי׳ בכל הספרים ר׳ מאיר אומר אם אוחז א) שניהם וגדול עולה עמו. ר׳ נחמיה אומר בטהור כלומר באותו שלא נגע בו הטבול יום משערינן בין שהוא גדול בין שהוא קטן אם אוחז בו הטמא עולה עמו שניהן טמאים. וחכמים אומרים בטמא משערינן דאם אוחז בטמא בין שהוא גדול בין שהוא קטן אם הטהור עולה עמו שניהן טמאין ואם לאו הטהור טהור.
ושאר כל האוכלין. כגון מיני ירקות.
את שדרכו ליאחז בעלה. כשבא לטלטלו בין אם נגע טבול יום בעלה בין אם נגע בקלח.
אוחזו בעלה. אם נפרצו ממנו לא הוי חיבור ואם לאו הוי חיבור וכן אם דרכו ליטלטל בקלח אוחזו בקלח:
תניא בתוספתא [פ״ב] אוכל שנפרץ ומעורה במקצת. אם יש לו יד אוחזין אותו ביד עלה אוחזין אותו בעלה יש לו זה וזה אוחזין אותו באיזה מהן שירצה אין לו זה ולא זה ר׳ מאיר אומר בגדול ר׳ יהודה אומר בקטן ר׳ נחמיה אומר בטהור וחכמים אומרים בטמא במה דברים אמורים בטבול יום אבל בשאר כל הטומאות הרי זה חיבור רבי מאיר אומר אחד טבול יום ואחד כל הטומאות שנמשך עמו חיבור שאין נמשך עמו אינו חיבור.
כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִים. הָעֳקָצִים שֶׁהָאֹכֶל נִתְלֶה בָּהֶן כְּשֶׁרוֹצִין לִתְלוֹתוֹ, וְאָדָם אוֹחֵז בּוֹ כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל הַפְּרִי:
שֶׁהֵם חִבּוּר בְּאַב הַטֻּמְאָה. שֶׁאִם אַב הַטֻּמְאָה נָגַע בָּהֶן כְּאִלּוּ נָגַע בַּפְּרִי עַצְמוֹ:
חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. אִם הוּא יָד לְפֵרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בְּאוֹתוֹ הַיָּד, נִפְסְלוּ הַפֵּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה:
שֶׁנִּפְרָס. לְשׁוֹן פְּרוּסָה. וְאִית דְּגָרְסֵי שֶׁנִּפְרַם, לְשׁוֹן וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם (ויקרא כא):
וּמְעֹרֶה. מְחֻבָּר: אִם אוֹחֵז בַּגָּדוֹל בַּפְּרוּסָה הַגְּדוֹלָה, וְהַפְּרוּסָה הַקְּטַנָּה עוֹלָה עִמָּהּ וְאֵינָהּ נִפְסֶקֶת מִכָּל וָכֹל: הֲרֵי הוּא כָמוֹהוּ. אִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּאֶחָד, נִפְסַל הַשֵּׁנִי:
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר בַּטָּהוֹר. כְּלוֹמַר, בְּאוֹתוֹ שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם מְשַׁעֲרִין, בֵּין שֶׁהוּא גָּדוֹל בֵּין שֶׁהוּא קָטָן, אִם אוֹחֵז בּוֹ וְהַטָּמֵא עוֹלֶה עִמּוֹ, שְׁנֵיהֶם טְמֵאִים:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בַּטָּמֵא. מְשַׁעֲרִין, אִם אוֹחֵז בַּטָּמֵא וְהַטָּהוֹר עוֹלֶה עִמּוֹ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
וּשְׁאָר כָּל הָאֳכָלִים. כְּגוֹן מִינֵי יְרָקוֹת:
אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֵאָחֵז בֶּעָלֶה. כְּשֶׁבָּא לְטַלְטְלוֹ, אוֹחֲזִים אוֹתוֹ בֶּעָלֶה, וְאִם לֹא יִפָּסֵק הַיָּרָק וְיִפֹּל כְּשֶׁאוֹחֲזִים אוֹתוֹ בֶּעָלֶה, הָוֵי חִבּוּר, וְאִי לֹא, לֹא הָוֵי חִבּוּר, בֵּין אִם נָגַע טְבוּל יוֹם בֶּעָלֶה בֵּין נָגַע בַּיָּרָק עַצְמוֹ:
כל ידות האוכלים (all [stalks serving as] handles for produce) – the stalks that the food is hung/suspended on them, when they want to suspend them, and a person holds it when he wants to eat the fruit/produce.
שהם חיבור באב הטומאה (and it is deemed connected by a primary source of ritual uncleanness) – that if the primary source of ritual uncleanness/defilement touched the fruit/produce itself.
חיבור בטבול יום – if it is a handle for produce of priest’s due/heave-offering and the person who had immersed himself that day/Tevul Yom touched that handle, all of the produce/fruit of heave-offering is invalidated.
שנפרס (that is broken off/divided) – the language of a piece/half. But there are those who have the reading שנפרם/that it is torn open/exposed. It is the language of (Leviticus 21;10): “or rend his vestments.”
מעורה (intertwined/interwoven) – attached [somewhat].
אם אוחז בגדול – the large piece, and the small piece goes up with it and is not broken off from everything.
הרי הוא כמוהו – and if a person who had immersed himself that day/Tevul Yom touched one of them and the second [piece] is invalidated.
ר' נחמיה אומר בטהור – meaning to say, in that which the person who had immersed himself that day did not touch we estimate/measure, whether it is large or whether it is small. If he grabs hold of it, and the impure part is with him, both of them are impure.
וחכמים אומרים בטמא – we estimate/measure, if he grabs hold of the impure piece and the ritually pure piece goes up with it. And the Halakha is according to the Sages.
ושאר כל האוכלים – as for example kinds/species of vegetables.
את שדרכו לאחוז – when he comes to carry it, he holds it by its leaf, but if the green/vegetable breaks and falls when he holds it by the leaf, it is a connection/junction, but if not, it is not a connection, whether if the Tevul Yom/person who had immersed himself that day had touched the leaf or whether he touch the green/vegetable itself.
כל ידות האוכלין השנויין במסכת עוקצין שמכניסות טומאה לנאכל:
אוכל שנפרס וכו׳ חולין פ׳ העור והרוטב דף קכ״ז אלא דהתם קתני ר׳ מאיר אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ואם לאו אינו כמוהו ותניא רבי אומר אחד טבול יום ואחד שאר טומאות אין חילוק בנגיעתה דהקרוי׳ בשאר טומאות נגיעה בט״י נמי הוי נגיעה וא״ר יוחנן לדברי רבי דלא שאני ליה בין נגיעת טבול יום לשאר טומאות החליף ר״מ כאן בטבול יום שיטתו דאמר כל היכא דהויא נגיעה בטבול יום הויא נגיעה בשאר טומאות ואם אין גדול עולה עם הקטן אינו כמוהו וחברו טהור ואילו במתני׳ דהתם דקתני נשחטה בהמה הוכשר האבר והבשר בדמי׳ דברי ר״מ רש״א לא הוכשרו שמעינן דלר״מ דאמר הוכשרו משום דכולה חדא חשיב לה ואע״ג דכי אוחז את הקטן דהיינו אבר הבשר המדולדל בה אין גדול עולה עמו דהיינו כל שאר הבהמה הלא נתלש מיד הואיל וכשאוחז בגדול קטן עולה עמו חד הוא ור״ש ס״ל דאינו כמוהו הואיל וכשאוחז באבר אין הגדול עולה עמו ולאו חד הוא ומש״ה לא הוכשרו הא שמעי׳ ליה לר״מ התם דאע״ג דאין גדול עולה עמו חבור הוא ע״כ. אלא דהתם איכא טעמי טובא לפרושי במאי קמיפלגי ר״מ ור״ש והמסקנא כתבתי׳ שם במקומה וכבר כתבו שם תוס׳ דלגירסא דגרסי׳ הכא במתני׳ תימא מאי פריך ר׳ יוחנן דר״מ אדר״מ ע״ש:
ר׳ יהודה מיקל דלא הוי חבור אם לא שיהיה דבר המחברן חזק שעולה הגדול עם הקטן הרא״ש ז״ל:
כל ידות האוכלים כו׳. תנינן להו במס׳ עוקצין:
רמ״א אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו. ואע״פ שאם אוחז בקטן אין הגדול עולה עמו. אפ״ה הרי הוא כמוהו. ובגמרא דפרק העור והרוטב דף קכ״ח מייתי ליה בלישנא אחרינא. רמ״א אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ורמי ליה אדר״מ דהתם גבי אבר ובשר המדולדלים דמשמע דס״ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ואמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה. פירש״י כאן בטבול יום החליף ר״מ שטתו. אבל בעלמא ס״ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו. ותמהו התוספות דלגירסת המשנה דטבול יום מאי פריך וכו׳. ובעיני נראה דגירסתנו שבמשנה לבתר שהחליפה ר׳ יוחנן היא. ולא הוי הפירוש מוחלפת השטה. כמו שמפרש רש״י שהחליף שטתו כו׳. אלא צריך להחליף השטה קאמר. ודר״מ בטבול יום נמי ס״ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ומשם ולהלן הוחזקו לגרוס בדברי ר״מ. כמו שהיא הגירסא לפנינו:
{א} בַּגָּדוֹל כוּ׳. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם אוֹחֵז בַּקָּטָן אֵין הַגָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי חִבּוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב וְתוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים:
א) כל ידות האוכלים
עוקץ הפרי:
ב) חבור בטבול יום
דבנגע בא׳ נטמא חבירו:
ג) אוכל שנפרס
לשון פרוסה:
ד) ומעורה
מחובר:
ה) ר׳ מאיד אומר אם אוחז בגדול
בחלק הפרוסה הגדול:
ו) והקטן עולה עמו
ואינו נפסק מכל וכל ממנו:
ז) הרי הוא כמוהו
והו״ל חבור:
ח) הרי הוא כמוהו ר׳ נחמיה אומר בטהור
באותו שלא נגע הטבו״י משערים אם אוחז בו. אם הטמא עולה עמו בין שהוא גדול או קטן:
ט) ושאר כל האוכלים
כירקות:
י) את שדרכו ליאחז בעלה
כשמטלטלו:
יא) אוחז אותו בעלה
וכשלא נפסק הוה חבור לקלח:
הפרק ממשיך בדיני חיבור, אך לא חיבור של אוכלים אלא של ידות (בלשוננו ידיות) האוכלים.
כל ידות האוכלין – ידות האוכלים הן כמו ידות הכלים, כלומר הקצה המצורף שבו מחזיקים את האוכל או את הכלי. ידות כלים נדונו במסכת כלים (פכ״ט מ״ה ואילך). שם נקבע שידית שהיא לצורך האחיזה היא חיבור לכלי (חיבור לטומאה), ומה שארוך יותר אינו חיבור. ״חיבור לטומאה״ משמעו שאם נגע טמא בידית הכלי טמא, ואם התיז מי חטאת על הידית הכלי טהור. ידיות האוכלים הן הענף או העלה. ההבדל בינן לידיות הכלים הוא שהן נשמטות בקלות. על ידיות האוכלים אנו שומעים במשנה במסכת עוקצין: ״אלו מיטמאין1 ומטַמאין, ולא מצטרפין2. שרשי השום, והבצלים, והקפלוטות, בזמן שהם יבשים. והעמוד שאינו מכוון כנגד האוכל, ויד הפרכיל, טפח מכאן וטפח מכאן. יד האשכול כל שהוא, וזנב של אשכול שריקנו. ויד המכבד של תמרה ארבעה טפחים, וקנה של שבולת שלשה טפחים, ויד כל הנקצרים שלשה, ושאין דרכן לקצר3, ידיהם ושרשיהם כל שהן, ומלעין של שבולין הרי אלו מיטמאים ומטמאין ולא מצטרפין״ (פ״א מ״ג). שהן חיבור באב הטומאה חיבור בטבול יום – כאן הקביעה היא כללית, שלעניין ידות כלים טבול יום כאב הטומאה, ואין הפרדה בין חיבור לתרומה לבין חיבור לטומאה של חולין. הספרא מרחיב את החיבור גם לעניין הכשר טומאה, שאם הידית נשטפה, לרצונו של בעל הפרי, הפרי טמא: ״(ט) אין לי אלא בזמן שנתן מים על גבי הזרע... ׳טמא הוא לכם׳ כל שהוא לצורכיכם, לרבות ידות האוכלים. מיכן אמרו יד הפרכיד טפח מיכן, וטפח מיכן, ויד האשכול כל שהוא, וזנב האשכול שריקנה, ויד מכבד של תמרה ארבעה טפחים, וקנה של שיבולת שלשה טפחים, ויד כל הנקצרין שלשה. ושאין דרכן להיקצר כל שהן, ומלעין של שיבולים, יכול אף על פי שבססן בגורן, תלמוד לומר הוא״ (ספרא, שמיני פרק י״א ה״ט, נו ע״ג). הספרא מצטט אפוא את משנת עוקצין כאילו היא עוסקת בחיבור גם לעניין הכשרת כלים.
אוכל שנפרס – נחתכו ממנו פרוסות, ומעורה במקצת – עדיין מחובר בקצתו לגוף הכיכר או לגוש הלחם, רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו רבי יהודה אומר אם אוחז בקטון והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו – אם אוחז בחלק הגדול והחלק הקטן נגרר אחריו ועדיין יש כאן חיבור (שהפרוסה לא נותקה) סימן שהפרוסה מחוברת חלקית לגוף האוכל, ודי בכך כדי שיהיה זה ״חיבור לטומאה״, ורבי יהודה דורש שרק אם הגדול נגרר אחרי הקטן אזי זה חיבור לטומאה, אבל להפך אין זה חיבור. רבי נחמיה אומר בטהור – אם אוחז בחלק הטהור והחלק הטמא נגרר עמו זה חיבור, אבל אם הטמא גורר את הטהור אין זה חיבור, וחכמים אומרים בטמא – ההפך מרבי נחמיה. רבי נחמיה וחכמים משתמשים בשיטה הלכתית אחרת מזו של קודמיהם. לדעתם לא הגודל קובע אלא הסטטוס ההלכתי. ושאר כל האוכלין – שהם שלמים ולא נפרסו, את שדרכו לאחוז אותו בעלה אוחזין אותו בעלה ובקלח אוחזין אותו בקלח – חיבור הוא מה שדרכו להיות ידית לאוכל, כגון הרשימה שבמסכת עוקצין.
בתוספתא שנינו: ״אוכל שנפרץ, ומעורה במקצת. אם יש לו יד אוחזין אותו ביד, עלה אוחזין אותו בעלה, יש לו זה וזה אוחזו באיזה מהן שירצה. אין לו לא זה ולא זה רבי מאיר אומר בגדול, רבי יהודה אומר בקטון. רבי נחמיה אומר בטהור וחכמים אומרים. בטמא במה דברים אומרים בטבול יום, אבל בשאר כל הטמאות הרי זו חבור. רבי אומר אחד טבול יום ואחד שאר כל הטמאות, היה נמשך עמו חבור ואם אינו נמשך עמו אינו חבור״ (פ״ב ה״ו, עמ׳ 685). ההבדלים בין המשנה לתוספתא מאלפים. מה שבמשנה מובא כשתי הלכות נפרדות (1. אוכל שנחתך, 2. צורת האחיזה) בתוספתא משורשר להלכה אחת. אם יש לו ידית אוחזים בידית, ואם לא – החלק החתוך גורר את הגוף באותם תנאים כמו במשנה. השרשור שבתוספתא מלאכותי. מבחינה הלכתית האחיזה היא שאלה עצמאית אחת ובה נקבע שאוכל אוחזים בדרך האחיזה הרגילה בידית המחוברת לאוכל. השאלה השנייה היא אוכל שנחתך, אוחזים אותו בדרך אחרת, אבל לאחיזה האחרת אין בהכרח קשר לחיבור. ייתכן שבמצב מסוים של חיתוך יחזיקו באוכל מלמטה, וייתכן אוכל שנחתך, כגון כיכר לחם, ואין לו כלל ידית. התוספתא תלויה בעריכת המשנה ומשרשרת שתי הלכות נפרדות בצורה ספרותית בלבד.
הנתון הנוסף בתוספתא הוא דברי רבי שהם דעה חמישית, פשטנית יותר: ״היה נמשך עמו״, מבלי להבחין בין קטן לגדול ובין טהור לטמא.
בשאלה העיקרית של מעמד טבול יום יש מחלוקת, כמוצג בטבלה:
האם הידית (החלק שאוחזים בו) נחשבת חיבור לאוכל
אם כן, רבי והמשנה בדעה שטבול יום כאב טומאה והתוספתא מייחסת לאותם חכמי דור אושא עמדה שונה, שבטבול יום רק חיבור מלא הוא חיבור.
1. נטמאים.
2. להיות יחד כזית או כביצה.
3. להיקצר, אלא להיתלש.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה וּבֵיצָה טְרוּפָה נְתוּנָה עַל גַּבָּיו, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּבֵּיצָה, לֹא פָסַל אֶלָּא הַקֶּלַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַסֵּדֶר הָעֶלְיוֹן. אִם הָיָה כְמִין כּוֹבַע, אֵינָהּ חִבּוּר.
Regarding vegetables of terumah [a portion of a crop given to a kohen which becomes holy upon separation, and can only be consumed by kohanim or their household] with a beaten egg on top of it, if a tevul yom touched the egg, he has only invalidated that stalk [of the vegetables] that is opposite [the part of the egg which he touched]. Rabbi Yose says: [he has invalidated] the entire upper layer. If it was like a cap [i.e. if the egg inflated in a dome over the vegetables], it is not considered connected.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] יָרָק שֶׁלִּתְרוּמָה, וּבֵיצָה טְרוּפָה נְתוּנָה עַל גַּבָּיו, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּבֵּיצָה, לֹא פָּסַל אֶלָּא קֶלַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כָּל הַסֵּדֶר הָעֶלְיוֹן.
וְאִם הָיְתָה כְמִין כּוֹבַע, אֵינָה חִבּוּר.
ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבול יום בביצה כל הסדר העליון חבור דברי ר׳ יוסי ור״ש ור׳ יהודה אומר אינו חיבור אלא הקלח שכנגד ידו. על זו העיד ר׳ ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה שאינו חבור אלא הקלח שכנגד ידו. אמר ר׳ יוסי לא על זו העיד אלא על העשוי כמו כובע שהוא חבור.
כמין כובע. כמו כובע המלחמה אשר נותנין בראש והכוונה בה שהיא חלולה ובתוכה דמות סוכה ואין הלכה כרבי יוסי.
ירק דתרומה. ויש שם קלחים שנתונין בקערה או באילפס. וביצים טרופות שנתערבו ביחד החלמון והחלבון כמו ביצים טרופות דפרק אלו טריפות (דף סד.) ונתונה על אותן קלחים.
ונגע טבול יום בביצה. אע״פ שהביצה של חולין דלא שייך בה תרומה חיבור הוא לקלח ונפסל ומ״מ לא פסל רק קלח שכנגד מגע ידו.
סדר העליון. קלחין העליונים שהביצה על פניהם.
כמין כובע. שמחמת הבישול נתנפחה הביצה ונעשה כמין כובע על הירק.
יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה. שֶׁנִּתְּנוּ בִּקְעָרָה אוֹ בְאִלְפָּס:
וּבֵיצָה טְרוּפָה בַּקְּעָרָה. שֶׁנִּתְעָרֵב הַחֶלְבּוֹן וְהַחֶלְמוֹן יַחַד, וּנְתוּנָה עַל גַּבֵּי הַיָּרָק:
וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּבֵּיצָה. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֻלִּין, דְּאֵין שַׁיָּךְ תְּרוּמָה בְּבֵיצָה, וּטְבוּל יוֹם אֵינוֹ פּוֹסֵל בְּחֻלִּין. אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי חִבּוּר, וְנִפְסַל הַיָּרָק כְּאִלּוּ נָגַע בּוֹ. וּמִיהוּ לֹא פָסַל אֶלָּא הַקֶּלַח שֶׁכְּנֶגֶד מַגַּע יָדוֹ, וּשְׁאָר הַקְּלָחִים טְהוֹרִים:
כָּל הַסֵּדֶר הָעֶלְיוֹן. קְלָחִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהַבֵּיצָה עַל פְּנֵיהֶם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי:
אִם הָיָה כְמִין כּוֹבַע. שֶׁמֵּחֲמַת הַבִּשּׁוּל נִתְנַפְּחָה הַבֵּיצָה וְנַעֲשֵׂית כְּמִין כּוֹבַע עַל הַיָּרָק וַחֲלוּלָה תַּחְתֶּיהָ:
ירק של תרומה שנתנו בקערה או באלפס וביצה טרופה (a vegetable of heave-offering that was placed in a bowl or in a tightly covered pot
and a beaten egg) – in a dish, that the white of the egg and the yolk/yellow of the egg were mixed together and placed on top of the vegetable.
ונגע טבול יום בביצה – even though it is not consecrated. For heave-offering does not belong in an egg, and a person who had immersed himself that day/Tevul Yom does not invalidate something that is not consecrated. Nevertheless, there is a connection/junction, and the vegetable is invalidated as if he had touched it. But however, he did not invalidate ought other than the stalk/stem that is corresponding to/over against the touch of his hand. But all of the rest of the stalks/stems are ritually pure.
כל הסדר העליון (all the entire upper row) – the upper stems/stalks that the egg is upon them. But the Halakha is not according to Rabbi Yossi.
ואם היה כמין כובע – that on account of the cooking, the egg became swollen and became like the hat of a vegetable and it is hollow underneath it.
לא פסל אלא הקלח שכנגדו מתני׳ ר״מ ור״י אבל ר״ש ס״ל כר׳ יוסי דכל הסדר העליון הוי חבור:
וביצה טרופה. לשון הר״ב שנתערב החלבון והחלמון יחד. דאם היא שלימה שלא נטרפה. והרי היא דומה *(לטבעת) [לכובע כצ״ל] שהביצה שאינה טרופה עגולה כמין (טבעת) [כובע] אינה חבור. מפני שהיא נשמטת והולכת לכאן ולכאן. הראב״ד בפירוש מ״ד פ״ב דעדיות:
{ב} דְּאִם אֵינָהּ טְרוּפָה אֵינָהּ חִבּוּר, שֶׁהִיא נִשְׁמֶטֶת וְהוֹלֶכֶת לְכָאן וּלְכָאן. הָרַאֲבַ״ד:
יב) ירק של תרומה וביצה טרופה
שנטרף החלבון והחלמון בכף. דאל״כ אינו חבור. דנשמטת מעל הירק:
יג) ונגע טבול יום בביצה
דאמק״ט מטבו״י שהיא חולין. ונ״ל דל״ק מפ״א סי׳ י״א דהתם מערבו בתרומה:
יד) לא פסל אלא הקלח שכנגדו
שנגע בו:
טו) ר׳ יוסי אומר כל הסדר העליון
הקלחים העליונים שהביצה מחברן:
טז) אם היה כמין כובע
שנתנפחה הביצה ע״י בישול על הקלחים:
יז) אינה חבור
נ״ל דסתמא כב״ה רפ״א בקולית המים:
ירק שלתרומה וביצה טרופה נתונה על גביו – הביצה של חולין, שהרי אין תרומה לביצים, ונגע טבול יום בביצה לא פסל אלא קלח שכנגדו – זו השיטה המצמצמת שרק כנגד מקום מגעו פסול (לעיל פ״ב מ״ד ואילך). רבי יוסי אומר כל הסדר העליון – זו דעה שלישית המרחיבה את ״מקום מגעו״, ואם היתה כמין כובע אינה חיבור – הביצה היא גוש בפני עצמה ולכן אינה חיבור. לא ברור האם זה לדעת הכול, אך סביר שכך. בתוספתא שנינו: ״ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבול יום בביצה כל הסדר העליון חבור, דברי רבי יוסי, ורבי שמעון1 ורבי יהודה אומרים אינו חבור אלא הקלח שכנגד ידו. על זו העיד רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה שאינו חבור אלא הקלח שכנגד ידו. אמר רבי יוסי לא על זו העיד אלא על העשוי כמו כובע שהוא חיבור״ (פ״ב ה״ט, עמ׳ 685). ההלכה, כמו רוב הלכות חיבור, היא מדור יבנה2, ונמסרת בעדות מהתקופה הקדומה. אבל חכמי דור אושא, שהם בעלי החומר במשנה, חלוקים על מה הייתה העדות.
מן הראוי לשים לב לניסוח הבלתי משפטי של המשנה. המדובר בחיבור תרומה וחולין; הנתון החשוב, שהביצה היא חולין, לא נאמר במפורש, אך ברור שלכך הכוונה.
1. אפשר שרבי שמעון מסכים עם רבי יוסי.
2. כגון תוספתא פ״ב ה״ה, עמ׳ 685.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) חוּט שֶׁל בֵּיצָה שֶׁקָּרַם עַל דְּפָנוֹת שֶׁל לְפָס, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים, חִבּוּר. מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינוֹ חִבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חוּט וְכָל שֶׁנִּקְלָף עִמּוֹ. וְכֵן בְּקִטְנִיּוֹת שֶׁקָּרְמוּ עַל שְׂפָתָהּ שֶׁל קְדֵרָה.
Regarding a streak of an egg that congealed on the sides of a pan [containing a terumah dish], and a tevul yom touched it, if [he touched it] from the rim inwards, it is considered connected [to the food in the pan, and renders it impure]; if [he touched] from the rim outwards, it is not considered connected. Rabbi Yose says: the streak and any part that is peeled away with it [are considered connected]. And similarly regarding legumes that congealed on the rim of a pot.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] חוּט שֶׁלַּבֵּיצָה שֶׁקָּרַם עַל דָּפְנָה שֶׁלִּלְפָס, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם בָּהּ: מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים, חִבּוּר; מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינָה חִבּוּר.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: חוּט וְכָל שֶׁנִּקְלַף עִמּוֹ.
וְכֵן בַּקִּטְנִיּוֹת שֶׁקָּרְמוּ עַל שְׂפָתָהּ שֶׁלִּקְדֵרָה.
חוט של ביצה שקרם על דפנה של לפס ונגע בה טבול יום מן השפה ולפנים חבור מן השפה ולחוץ אינו חיבור ר׳ יוסי אומר אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור וכל שאינו אינו חבור. ביצה שנקפה בתוך הקערה ה״ז חבור התחיל לטרפן אינו חיבור טרפן במשקים ה״ה חיבור ביעין שנקפן בתוך הטפיח הרי אלו אינן חבור התחיל לטרף אינו חבור טרפן במשקין חבור טרפן במימי עצמן הוכשרו הרי הן כעגול של דבלה שנפלו על מקצתו ה״ז קוצה הימנו עד שלש אצבעות על רוחב מלא הקצות דברי ר׳ יהודה וחכ״א אינו נוטל (הימנו) אלא מקום משקה בלבד. אמר רבי נראין דברי ר׳ יהודה בדבילה שמינה שלא גרסה וחכ״א בדבילה שמינה שגרסה.
קרם על דפנה של לפס. כפה על דופן האילפס והוא מחובר במה שבתוך האילפס מן האוכלין ואמר רבי יוסי כי כשנגע טבול יום באותו חוט ואפי׳ חוץ לאילפס כל מה שינשא עמו הוא חבור ואפי׳ מן (הבגד) אשר בתוך האילפס שאינו פוסל אלא מה שיעקור בעקירתו ואין הלכה כר׳ יוסי.
לפס. כמו אלפס מחבת של מתכת שעושין בה תבשיל וביצה זו מתבשלת עם התרומה שנפסלה בטבול יום:
מן השפה. של לפס ולפנים חשוב החוט של ביצה חיבור שאם נגע שם טבול יום הכל טמא אבל חוט היוצא משפת הלפס ולחוץ לא הוי חיבור.
וכל שנקלף עמו. היינו מה שעולה עם החוט חיבור ולא יותר ור׳ יוסי לקולא וכן בקטניות דינם כדין הביצה.
תניא בתוספתא [פ״ב] ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבול יום בביצה כל הסדר העליון חיבור דברי ר״י ור״ש ב) (ר״מ) ור׳ יהודה אומר אינו חיבור אלא הקלח שכנגד ידו על זה העיד ר׳ ישמעאל [ג] בר׳ יוחנן בן ברוקה בכרם ביבנה שאינו חיבור אלא קלח שכנגד ידו א״ר יוסי לא על זה העיד רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה בכרם ביבנה אלא על העשוי כמין כובע שאינו חיבור. חוט של ביצה שקרם על דפנו של לפס ונגע בה טבול יום מן השפה ולפנים חבור מן השפה ולחוץ אינו חיבור רבי יוסי אומר אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור וכל שאינו נקלף עמו אינו חיבור ביצים שנקפן לתוך הקערה הרי זה אינו חיבור התחיל לטרפן הרי זה חיבור טרפן במשקין הרי זה [ד] אינו חיבור ביצים שנקפן בטופח הרי זה אינו חיבור טרפן חיבור טרפן במימי עצמן [ה] הוכשרו הרי הן כעיגולי דבילה עיגולי דבילה שנפלו משקין על מקצתו הרי זה קוצה הימנו עובי שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אין נוטל אלא מקום משקה בלבד אמר רבי נראין דברי ר׳ יהודה בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים בדבילה שמינה שגרסה. פירוש נקפן שברן מלשון כנוקף זית (ישעיה כד) אי נמי נקפן כמו נקבן כדאשכחן במס׳ פיאה (פ״ו מ״א) הבקר במקום הפקר ועירן לתוך הקערה ועומדין חלבון והחלמון כאשר יצאו מן הביצה וכגון שהוכשרו ונגע שרץ באחד מהן לא הוו חיבור אלא מונין בהן ראשון ושני טרפן שנענע בתרווד ושיבר החלבון והחלמון ונתערב הכל יחד הרי זה חיבור טרפן במשקין הרי זה אינו חיבור אית דגרסי הרי זה חיבור. נקפן בטופח שעירן על מין קטנית ששמן טופח כדאשכחן לעיל פ״ק ובכלאים פ״ק. טרפן במימי עצמן דרך הטורפין לערב בהן מים וזה טרפן בלא מים אלא על ידי מי הטופח שמלוחלחין במים שנתבשלו בהן. הוכשרו לקבל טומאה אבל לא כולן אלא כעיגולי דבילה כלומר מקום המלוחלח לבד. שלא גרסה מלשון גריסין כלומר שאינה מתפרדת. שמינה שגרסה שמתפרדת ונחתכת מן העיגול והיה נראה דגרסינן כחושה שגרסה ויש ספרים שברייתא זו כתובה בלשון אחרת והכי תניא ביצה שנקפה בתוך הקערה חיבור התחיל לטרף אינו חיבור טרפן במשקין חיבור ביצים שנקפן בתוך הטופח הרי אלו חיבור התחיל ליטרף אינו חיבור טרפן במשקין חיבור.
לְפָס. כְּמוֹ אִלְפָּס, כְּעֵין מַחֲבַת שֶׁעוֹשִׂין בָּהּ הַתַּבְשִׁיל. וּבֵיצָה זוֹ מִתְבַּשֶּׁלֶת עִם הַתְּרוּמָה שֶׁנִּפְסְלָה בִּטְבוּל יוֹם:
מִן הַשָּׂפָה. שֶׁל אִלְפָּס וְלִפְנִים. חָשׁוּב הַחוּט שֶׁל בֵּיצָה חִבּוּר, וְאִם נָגַע שָׁם טְבוּל יוֹם, הַכֹּל טָמֵא. אֲבָל הַחוּט הַיּוֹצֵא מִשְּׂפַת הָאִלְפָּס וְלַחוּץ לֹא הָוֵי חִבּוּר:
וְכָל שֶׁנִּקְלָף עִמּוֹ. הַיְנוּ מַה שֶּׁעוֹלֶה עִם הַחוּט, הָוֵי חִבּוּר וְלֹא יוֹתֵר. רַבִּי יוֹסֵי לְקֻלָּא. וְהָכִי מוּכָח בַּתּוֹסֶפְתָּא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי:
וְכֵן בְּקִטְנִיּוֹת. דִּינָם כְּדִין הַבֵּיצָה:
לפס – like a tightly covered pot, like a kind of a pan that they make a cooked dish in. And this egg is cooked with the heave-offering that is invalidated by a person who had immersed himself that day/Tevul Yom.
מן השפה – [from the rim] of tightly covered pot and inward, the streak of the egg is considered as a connection, and if the person who had immersed himself that day/Tevul Yom had touched there, everything is ritually defiled. But if the streak [of the egg] that goes from the rim of the tightly covered pot and outward, it is not concerned to be a connection.
וכל שנקלף עמו – that is what goes up with the streak, it is a connection and not more. Rabbi Yossi is [judged as] lenient and such is proven in the Tosefta (see Tractate Tevul Yom, Chapter 2, Halakha 10). But the Halakha is not according to Rabbi Yossi.
וכן בקטניות – its law is like that of the egg.
בסוף פי׳ רעז״ל ור׳ יוסי לקולא (א) והכי מוכח בתוספתא דקתני בתוספתא ר׳ יוסי אומר אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו הוי חבור וכל שאינו נקלף עמו אינו חבור אבל הרמב״ם ז״ל פירש דכל מה שנקלף עם החוט בין שהוא חוץ לשפה בין לפנים מן השפה הוי חבור:
חוט של ביצה. ל׳ הר״ב וביצה זו מתבשלת עם התרומה שנפסלה בטבול יום וכן ל׳ הר״ש *כלומר שהתרומה נפסלת בטבול יום. ואם נגע כו׳:
רי״א חוט וכל שנקלף עמו. פירש הר״ב ולא יותר ור״י לקולא. והכי מוכח בתוספתא הביאה הר״ש. וכך לשונה. רי״א אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור. וכל שאינו נקלף עמו אינו חבור:
{ג} הָרַ״שׁ. כְּלוֹמַר, שֶׁהַתְּרוּמָה נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם, וְאִם נָגַע כוּ׳:
יח) שקרם על דפנות של לפס
אלפס שיש בו תבשיל תרומה:
יט) מן השפה
של אלפס:
כ) חבור
ונטמא התבשיל:
כא) ר׳ יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו
שכשיקלף החוט רק מה שיעלה עמו מתבשיל הוה חבור. וטפי לא. אפילו אם החוט לפנים:
כב) וכן בקטניות שקרמו על שפתה של קדרה
דינו כביצה:
חוט של ביצה שקרם על דפנה שללפס – של לפס. ״לפס״ היא אלפס, סיר הבישול הרגיל. ונגע בו טבול יום – כאן מדובר בחולין בלבד, אבל חלק קרם וחלק עדיין נוזלי, בה מן השפה ולפנים חבור – כי פנים האלפס מחבר את הכול, מן השפה ולחוץ אינה חיבור – כי נוזלים כמו מקפה אינם חיבור, רבי יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו – כאן נמצאת שיטת רבי יוסי (כנגד מגעו) גורמת להחמרה. וכן בקטניות שקרמו על שפתה שלקדירה – קטניות כביצה. המקרה דומה מאוד למקרים שבמשנה ג בפרק הקודם, אבל אין כאן תערובת חולין ותרומה, ומדובר בביצה ולא במקפה. לכל תבשיל הדין שלו. בתוספתא שנינו: ״חוט של ביצה שקרם על דופנה של אילפס ונגע בה טבול יום, מן השפה ולפנים חבור מן השפה ולחוץ אינו חבור. רבי יוסי אומר אף מן השפה ולפנים חוט וכל הנקלף עמו חבור, מן השפה ולחוץ חוט וכל הנקלף עמו אינו חבור״ (פ״ב ה״י, עמ׳ 685). דברי רבי יוסי הם מסורת חלוקה על זו שבמשנה. המשפט ״חוט וכל הנקלף עמו״ הוא גוף דברי רבי יוסי, אבל במשנה אלו כל דבריו, ובתוספתא הוא מוסיף על הרישא. חידושו הוא שלא רק חוט שנקלף חיבור, אלא גם מה שנקלף אתו. אפשר שלפנינו מחלוקת תנאים מה אמר רבי יוסי (תרי תנאי אליבא דרבי יוסי), אבל אפשר שהעורך, בן דור רבי, הביא רק חלק מדברי רבי יוסי המקוריים.
אבחנה דומה לזו שבמשנתנו (מן השפה ולפנים, מן השפה ולחוץ) מופיעה גם בפרק הקודם (מ״ו).
ממשנתנו משמע שדיני טבול יום חלים גם על חולין. אפשר אמנם לפרש שבאלפס מתבשלים תבשילי תרומה, כמו בפרק הקודם, אך הדבר לא נאמר במפורש. אם אכן כך נשנו הדברים נקל להבין כיצד התפתחה דעה שטבול יום חל גם על מאכלי חולין.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) עִסָּה שֶׁנִּדְמְעָה אוֹ שֶׁנִּתְחַמְּצָה בִשְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹסְלִין. עִסָּה שֶׁהֻכְשְׁרָה בְמַשְׁקֶה וְנִלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵרוֹת וְנָגַע בָּהֶן טְבוּל יוֹם, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסַל אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.
Dough [of chullin] which became mixed [with dough of terumah] or which had been leavened with yeast of terumah is not invalidated by a tevul yom. Rabbi Yose and Rabbi Shimon consider it invalid. Regarding dough which was primed [for impurity] by a liquid, and was kneaded with fruit juice, if a tevul yom touched it, Rabbi Elazar ben Yehudah of Bartota says in the name of Rabbi Yehoshua: he has invalidated all of it. Rabbi Akiva says in his name: he has only invalidated the part which he touched.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] עִסָּה שֶׁנִּדְמָעָה אוֹ שֶׁנִּתְחַמָּצָה בִסְאוֹר שֶׁלִּתְרוּמָה, אֵינָה נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם.
רְבִּי יוֹסֵה וּרְבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹסְלִין.
עִסָּה שֶׁהָכְשָׁרָה בְּמַשְׁקֶה, וְנִלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת, וְנָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם, רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בִּרְתּוֹתָה אָמַר מִשֵּׁם רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: פָּסַל אֶת כֻּלָּהּ.
רְבִּי עֲקִיבָה אָמַר מִשְּׁמוֹ: לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.
עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה נתחייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר״מ ור׳ יהודה ור׳ יוסי ור״ש פוסלין א״ר מנחם בר יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה ובחמיטה של חולין והשום והשמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו וא״ל זה מין אחד וזה שני מינין.
כבר ידעת כי המדומע הוא הדבר המעורב מתרומה וחולין ואלו דינים כבר נתבארו במקומם במסכת תרומות (פ״א) וכבר נתבאר במסכת ערלה (פ״ב) כי עיסת חולין שנילושה בשאור של תרומה והחמיצה נעשה הכל אסור לזרים וחוזרת העיסה מדומעת ואפילו היה חלק מאלף מכל העיסה ואמנם עם כל זה אינה נפסלת בטבול יום כמו התרומה האמתית וכבר ביארנו כי מי פירות לא יטמאו בעצמן ולא מכשירין וע״כ עיסה שנילושה במי פירות לא תטמא כלל לפי שלא הוכשרה ואם היו החטים או הקמח מוכשרין ונילושה העיסה במי פירות בזה נפל המחלוקת והלכה כרבי עקיבא.
אינה נפסלת בטבול יום. דבתר עיסה אזלינן ולא בתר שאור אע״ג דאסורה לזרים כדתנן בפרק שני דערלה.
שהוכשרה במשקה. שלתת החטין במים.
פסל את כולו. דמי פירות עושין העיסה חיבור.
לא פסל אלא מקום מגעו. קסבר ר׳ עקיבא דכיון דמי פירות אין מכשירין ולא מייתי לה לידי טומאה רואין אותו כאילו אינו ולא פסל אלא מקום מגעו.
תניא בתוספתא [פ״ב] עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי רבי מאיר ורבי יהודה ר׳ יוסי ור׳ שמעון פוסלין אמר רבי מנחם ברבי יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה ובחמיטה של חולין והשום והשמן של תרומה צף על גביהם שאם נגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו בלבד אמר לי זה מין אחד וזה שני מינים. פי׳ חייבת בחלה בפ׳ קמא דמס׳ חל׳ (מ״ד) תנן והמדומע פטור מן החל׳ ואמרי׳ עלה בירושלמי כהנא שאל לשמואל לא מסתברא בהן מדומע דתנינן הכא שרובו תרומה אמר ליה אף אנא סבר כן אלא כד תיסק לארעא דישראל את שאל לה כד סליק להכא שמע רבי יוסי בשם רבי יוחנן אפילו סאה אחת שנפלה לתוך תשעים ותשע חולין ומתני׳ דהתם כרבי יוסי ור׳ שמעון דפוסלין דיש לה תורת תרומה והוא הדין דפטורה מן החלה ובשלהי יוצא דופן (דף מו:) מייתי להך ברייתא וגרסינן התם בהדיא ר׳ יוסי ור׳ שמעון פוטרין מן החלה ומפרש התם משום דסברי חלה בזמן הזה דרבנן ואתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן ור״מ סבר חלה דאורייתא ולא מפקע ליה דימוע דרבנן ולענין טבול יום חשיבה כחולין משום דדימוע דרבנן ואפילו בנתחמצה בשאור של תרומה אע״ג דמדאורייתא טעם כעיקר מ״מ בתרומה הא לא נגע ולא דמי למקפה דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כדאיתא בפ׳ אלו עוברין (דף מד.) זה מין אחד וחשיב חיבור יותר כדאשכחן בשאר מילי דאיכא למ״ד מין במינו לא בטיל.
עוד תניא בתוספתא פ״ק דעוקצין עיסה שנילושה במי פירות טהורה שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד. פירוש טהורה שלא הוכשרה. שאין לך דבר כמו ואין לך דבר מאחר שאין מכשירין אלא שבעה משקין בלבד אבל מי פירות לא כמו כן אין מחברין ואפילו הוכשרו מעיקרא אין מי פירות מחברין אותן כר׳ עקיב׳ דמתני׳. תנן במס׳ חלה פ׳ שני (משנה חלה ב׳:ב׳) עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ואמרי׳ עלה בגמ׳ בירושלמי רבי יוסי בן חנינא דרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא היא דתנינן תמן רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא אומר משום רבי יהושע פסל את כולה רבי עקיבא אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו ריש לקיש אמר מה פליגין בהוכשרה ואח״כ נילושה שמי פירות מחברין [א] להכשיר אבל אם נילושה ואח״כ הוכשרה אין מי פירות מחברין להכשיר רבי חייא בשם רבי יוחנן אמר דברי הכל הוא אע״ג דר״ע אמר תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הוא הכא שמי פירות מחברין לחלה רבי חייא ורבי אבא בשם רבי יהושע בן לוי [ב] אין לך מחבר מכולן אלא שבעה משקין לבד.
אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם. דְּבָתַר עִסָּה אָזְלִינַן וְלֹא בָּתַר שְׂאֹר, אַף עַל גַּב דַּאֲסוּרָה לְזָרִים:
שֶׁהֻכְשְׁרָה בְמַשְׁקֶה. שֶׁלָּתַת הַחִטִּין בְּמַיִם:
וְנִלּוֹשָׁה בְמֵי פֵרוֹת. וּמֵי פֵּרוֹת אֵין מַכְשִׁירִין, וְהָעִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בָּהֶן אִם לֹא הֻכְשְׁרָה תְּחִלָּה, אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:
פָּסַל אֶת כֻּלָּהּ. דְּמֵי פֵּרוֹת עוֹשִׂין הָעִסָּה חִבּוּר:
לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. קָסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּכֵיוָן דְּמֵי פֵּרוֹת אֵין מַכְשִׁירִין וְלֹא מַיְתֵי לְהוּ לִידֵי טֻמְאָה, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ אֵינָן, וְלֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא:
אינה נפסלת בטבול יום – we follow after the started dough and not after the leavened dough, even though it is prohibited to non-priests (i.e., literally, “foreigners”).
שהוכשרה במשקה – that placed the wheat in water.
ונילושה במי פירות – but fruit juice does not make susceptible [to ritual uncleanness] and the started dough that was kneaded in them, if it was not made susceptible [to ritual uncleanness] from the outset, it doesn’t receive ritual defilement.
פסל את כולה – for fruit juice makes the started dough a connection.
לא פסל אלא מקום מגעו – for Rabbi Akiva holds that since fruit juice does not make susceptible to ritual uncleanness and doesn’t bring it to a state of defilement, we see them as if they are not, and he did not defile anything other than the place of its contact. And the Halakha is according to Rabbi Akiva.
אינה נפסלת בטבול יום דבתר עיסה אזלינן ולא בתר שאור אע״ג דאסורה לזרים לענין ט״י חשיבא כחולין משום דדמוע דרבנן:
ר׳ יוסי ור״ש פוסלין ות״ק דמתני׳ היינו ר״מ ור״י כדמוכח בתוספתא ועוד תניא בתוספתא א״ר מנחם ב״ר יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה ובחמיטה והשום והשמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקפה לא פסל אלא מקום מגעו בלבד אמר לי זה מין אחד פי׳ וחשיב חבור יותר כדאשכחן בשאר מילי דאיכא למ״ד מין במינו לא בטיל הלכך פסל את כולו אבל התם שני מינים ולא חשב חבור כלל הלכך לא פסל אלא מקום מגעו. עיסה שהוכשרה במשקים לרבותא דר׳ עקיבא נקטה דס״ל דאפילו דהוכשרו מעיקרא במים או בשאר משקים אפ״ה אין מי פירות מחברין אותם כשנילושו בהן:
ר׳ אלעזר בן יהודה איש ברתותא פשוט הוא דאלעזר בלי יוד גרסי׳ ליה בכל מקום שהוא מוזכר. ועיין במ״ש בפ״ח דמס׳ טהרות סי׳ ח׳ בשם הר״ש והרא״ש ז״ל. ועיין במ״ש פ׳ שני דחלה סי׳ ב׳:
*[שנדמעה. וכי הא דתנן במשנה ד׳ פ״ק דחלה. הר״ש. ועיין לקמן]:
אינה נפסלת בטבול יום. כתב הר״ב דבתר עיסה כו׳ אע״ג דאסורה לזרים כדתנן בפ״ב דערלה (מ״ו) הר״ש:
לא פסל אלא מקום מגעו. ולא מבעיא בדמוע דרבנן. (כמ״ש בסוף פ״ק דחלה) אלא אפילו בנתחמצה בשאור של תרומה. אע״ג דמדאורייתא טעם כעיקר (כמ״ש ברפ״ו דנזיר) מ״מ בתרומה הא לא נגע. והכא לא שייך למתני ואם היה השאור מרובה כדקתני גבי שום של תרומה במשנה ג׳ פרק דלעיל. עיין מ״ש במשנה ח׳ פ״ח דטהרות:
{ד} מַגָּעוֹ. וְלֹא מִבַּעְיָא בְּדָמוּעַ דְּרַבָּנָן, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּנִתְחַמְּצָה בִּשְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה. וּמִדְּאוֹרַיְתָא טַעַם כְּעִקָּר, מִכָּל מָקוֹם בַּתְּרוּמָה הָא לֹא נָגַע. הָרַ״שׁ, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
כג) עסה שנדמעה
נתערב תרומה בחולין:
כד) אינה נפסלת בטבול יום
דדמוע מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל:
כה) ונילושה במי פירות
שאינן מז׳ משקין המכשירין:
כו) לא פסל אלא מקום מגעו
דמדאינו מכשיר אינו חבור:
עסה שנדמעה – נדמע הוא מינוח קבוע לאוכל שהתערבה בו מעט תרומה (משנה חלה פ״ג מ״ב), ודינו כתרומה (משנה ערלה פ״ב מ״ד; תוספתא תרומות פ״ח ה״א). או שנתחמצה מסאור שלתרומה – כל המתחמץ בתרומה נאסר, או הופך לתרומה. אינה נפסלת בטבול יום – אם נגע בה טבול יום אין הא נפסלת. אמנם היא כתרומה, אבל לעניין חיבור טומאה של טבול יום דינה כחולין. אין צריך לומר שצירוף זה של הלכות אינו סביר מבחינה משפטית. יש בו מצד אחד דקדקנות רבה, כלומר ספק תרומה הוא כתרומה (גם לעניין נגיעת טבול יום), אך לעניין חיבור של טבול יום הוא כחולין, ומצד שני אין לדקדקנות ביטוי הלכתי, וההלכה בו אינה שיטתית. רבי יוסי ורבי שמעון פוסלין – דינה כתרומה. בהלכה זו יש חומרה, אך יש גם היגיון של אחידות משפטית המתאים לדיני טבול יום בכלל, שהרי עיסה שנתדמעה דינה כתרומה. הגדרנו את ההלכה כ״הגיונית״ על בסיס החלוקה שחיבור בטבול יום בתרומה פוסל ובחולין אינו פוסל; מכל מקום ברור שטומאת טבול יום חלה רק על תרומה, ולדעת חלק מהתנאים אפילו לא על ספק תרומה. בתוספתא שנינו: ״עיסה1 שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה, אינו נפסלת בטבול יום, דברי רבי מאיר ורבי יהודה, ורבי יוסי ורבי שמעון פוסלין״ (פ״ב ה״ז, עמ׳ 685). אפשר שרבי יהודה מצטרף לרבי יוסי או לרבי מאיר. זו אותה מחלוקת שבמשנה אלא שנמסרת בפי חכמי דור אושא, ובמשנה החולקים הם בני דור יבנה. עוד נוסף בתוספתא שהיא חייבת בהפרשת חלה כאילו הייתה עיסת חול. לכאורה מהתוספתא עולה שהמשנה מדברת על עיסת חול, וזאת בניגוד לדעה הרווחת שרק תרומה נטמאת בטבול יום. ברם לדעתנו אין כאן אלא השלמת פרטים. התוספתא משלימה את כל צדדי ההלכה, וכפי שהערנו במבוא השלמות משפטיות כאלה רגילות בתוספתא למשנתנו, ולסדר כלים בכלל. ההלכה עצמה (חייבת בחלה) היא כמשנת חלה (פ״ב מ״ב ופ״ג מ״ב).
נוסחת התוספתא מופיעה גם בבבלי (נדה מו ע״א). אבל בירושלמי מבחינים בין גדיש שנדמע, שחייב בחלה, לבין עיסה שנדמעה, שפטורה (חלה פ״א ה״ג, נז ע״ד). גדיש התחייב במעשרות מרגע הגדיש, והעובדה שהפך לתרומה מאוחר יותר אינה פוטרת אותו מההתחייבות הקודמת, אבל העיסה חייבת בחלה רק משלב הלישה או הקרימה בתנור2. אם כן העיסה הגיעה למצב של חיוב בחלה כאשר החיבור שלה מסופק, ולכן פטורה, בניגוד לגדיש שהספק בו נוצר הרבה לאחר שכבר היה חייב במעשרות ותרומות. עם זאת, בפירושנו למשנת חלה שם ראינו מחלוקת בין רבי מאיר המחייב בחלה לבין רבי יוסי הפוטר ממנה; נמצאנו למדים שמחלוקת התלמודים היא מחלוקת התנאים שבמשנת חלה: התוספתא כרבי מאיר, והמשנה שלנו אינה עוסקת בנושא ואולי נמנעת בכוונה מלדון בשאלה המעוררת מחלוקת, שכן משנתנו עוסקת בעיסת תרומה שאינה חייבת בחלה. על כל פנים, המשנה אינה עוסקת בכך.
עסה שהוכשרה במשקה – ולכן היא מוכשרת לקבל טומאה, ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום – עד כאן תיאור המקרה. עיסה שנלושה במי פרות חייבת בחלה (משנה חלה פ״ב מ״ב) ומקבלת טומאה, שכן הוכשרה במשקה רגיל (אחד משבעת המשקים), אבל אין היא נחשבת לחיבור שכן שנינו: ״עיסה שנלשה במי פירות טהורה, שאין לך שמחבר את האוכלין אלא שלשה משקין בלבד״ (תוספתא עוקצין פ״א ה״ח, עמ׳ 687). אם כן, מכיוון שהעיסה אינה חיבור הרי שרק מקום מגעו של טבול היום טמא, ולא כל העיסה.
אלעזר בן יהודה איש בירתותה אומר משום רבי יהושע פסל את כולה – כל מרכיבי החלה חיבור, וההלכה מובנת רק אם טבול יום מטמא בחיבור גם חולין. רבי עקיבה אמר משמו – של רבי יהושע, לא פסל אלא מקום מגעו – כי החלה כולה אינה מחוברת וכל פרור עומד בפני עצמו, לכן רק מקום המגע של הטמא נטמא. הלכה זו מתאימה לכלל ההלכות ששנינו עד עתה. המחלוקת היא אפוא האם מי פרות גורמים לחיבור. גם משנתנו אינה מפרשת אם העיסה היא חולין או תרומה.
גם מחלוקת זו היא מחלוקת כפולה: מחלוקת בהלכה, ומחלוקת מה הייתה דעתו של רבי יהושע.
1. של כוהן.
2. ראו על כך במבוא למסכת חלה, ובפירושנו לחלה פ״ג מ״א.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתארמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) יָרָק שֶׁל חֻלִּין שֶׁבִּשְּׁלוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסַל כֻּלָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.
Regarding a vegetable of chullin [produce or food that is not sanctified, and is permitted for general consumption] which was cooked with oil of terumah, and a tevul yom touched it, Rabbi Elazar ben Yehudah of Bartota says in the name of Rabbi Yehoshua: he has invalidated it all. Rabbi Akiva says in his name: he has only invalidated the part which he touched.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] יָרָק שֶׁלַּחֻלִּין שֶׁבִּשְּׁלוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁלִּתְרוּמָה, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, רְבִּי לְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בִּרְתּוֹתָה אָמַר מִשֵּׁם רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: פָּסַל אֶת כֻּלּוֹ.
רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.
זה כולו מבואר והלכה כר׳ עקיבא.
פסל את כולו. דקסבר שמן מכשיר ומחבר ורבי עקיבא סבר שמן אינו מחבר וקאי כל קלח וקלח באפי נפשיה.
פָּסַל אֶת כֻּלּוֹ. קָסָבַר שֶׁמֶן מַכְשִׁיר וּמְחַבֵּר:
לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. דְּשֶׁמֶן אֵינוֹ מְחַבֵּר, וְקָאֵי כָּל קֶלַח וְקֶלַח בְּאַפֵּי נַפְשֵׁיהּ:
פסל את כולו – that he (Rabbi Eleazar ben Yehuda of Bartetota in the name of Rabbi Yehoshua) holds that oil makes susceptible for ritual defilement and connects.
לא פסל אלא מקום מגעו – the oil does not make connection, but it refers to each and every stalk on its own.
ירק של חולין וכו׳ (ב) ונראה דרישא קתני לה לאשמועי׳ כחו דר׳ אלעזר בן יהודה איש ברתותא דאפילו מי פירות עושין העיסה חבור והאי סיפא קתני לה לאשמועי׳ כחו דר׳ עקיבא דאפילו שמן אינו מחבר:
רע״א כו׳. ובמתני׳ דלעיל פסק הר״ב כר״ע וה״ה הכא דמידי הוא טעמא אלא משום דהלכה כר״ע מחבירו. וה״ה נמי הכא. ובפירוש הרמב״ם כתוב גם בכאן דהלכ׳ כמותו:
כז) לא פסל אלא מקום מגעו
דמי פירות אף המכשירין אינן חבור:
ירק שלחולין שבישלו בשמן של תרומה – דינו כתרומה משום שהשמן נותן טעם (משנה תרומות פ״י מ״א; חלה פ״ג מ״י ועוד). המשנה חוזרת על ההלכה שבמשנה הקודמת אלא שהמקרה שונה: לא דימוע בתרומה, אלא בישול בתרומה. ונגע בו טבול יום רבי לעזר בן יהודה איש בירתותה אמר משם רבי יהושע פסל את כולו – כי הירקות השונים שבושלו הפכו לחיבור. רבי עקיבה אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו – זו אותה מחלוקת כמו במשנה הקודמת.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) טָהוֹר שֶׁנָּגַס מִן הָאֹכֶל וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר. הָיָה אוֹכֵל זֵיתִים פְּצוּעִים וּתְמָרִים רְטֻבּוֹת, כֹּל שֶׁהוּא רוֹצֶה לָמֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָמֵא. הָיָה אוֹכֵל זֵיתִים נְגוּבִין וּתְמָרִים יְבֵשׁוֹת, כֹּל שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָמֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר. אֶחָד טָהוֹר וְאֶחָד טְבוּל יוֹם, כָּאֵלּוּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ טְמֵאִין בִּטְבוּל יוֹם, שֶׁמַּשְׁקִין שֶׁל טָמֵא מַכְשִׁירִין לִרְצוֹנוֹ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טְבוּל יוֹם טָמֵא.
If a pure person took a bite from some food, and it fell [along with his saliva] onto his clothes and onto a loaf of terumah, it is pure [i.e. the loaf has not been primed for impurity]. If one was eating split olives, or moist dates, as long as he wanted to suck on its pit, if it fell onto his clothes and onto a loaf of terumah, it is impure [i.e. the loaf has been primed to be susceptible to being rendered impure]. If one was eating dried olives, or dry dates, as long as it he did not want to suck on its pit, if it fell onto his clothes and onto a loaf of terumah, it is pure. Like these [cases, this rule applies] regarding both a pure person and a tevul yom. Rabbi Meir says: these and those [i.e. both cases] are impure with regard to a tevul yom, since liquids from an impure person prime [things to become susceptible to being rendered impure], whether in accordance with his desire or not in accordance with his desire. And the Sages say: a tevul yom is not considered an impure person [i.e. and therefore his liquids do not prime for impurity against his desire].
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] טָהוֹר שֶׁנָּגַס מִן הָאֹכֶל, וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה, טָהוֹר.
הָיָה אוֹכֵל זֵיתָיו פְּצוּעִין, תְּמָרִים רְטוּבוֹת, וְכָל שֶׁהוּא רוֹצֶה לָמוֹץ אֶת גַּרְעִינִיתוֹ, א
וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה, טָמֵא.
הָיָה אוֹכֵל זֵיתִין נְגוּבִין, תְּמָרִים יְבֵשׁוֹת, וְכָל שֶׁאֵינוּ רוֹצֶה לָמוֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ, וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה, טָהוֹר.
אֶחָד טָהוֹר וְאֶחָד טְבוּל יוֹם בָּאֵלּוּ.
רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ טְמֵאִין בִּטְבוּל יוֹם, שֶׁמַּשְׁקִין שֶׁלַּטָּמֵא מַכְשִׁירִין לִרְצוֹנוֹ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנוֹ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טְבוּל יוֹם טָמֵא.
א. בכ״י: שֶׁהִיא
כבר נתבאר לך בסוף מכשירין כי ריר האדם יכשיר לטומאה וכבר ידעת כי הן משתמשין הרבה בלשון טמא וטהור בענין מוכשר ואינו מוכשר ואמר כי האדם הטהור כשנשך באוכל וירד רירו על בגדיו ועל ככר של תרומה כי הככר ההוא לא הוכשר בריר הזה כיון שהיתה שתיתתו שלא לרצונו וראיה על זה שתיתתו על בגדיו ואפילו אם עברו מעל בגדיו לככר של תרומה כפי מה שביארנו במכשירין וה״ה עצמו בנפילת קצת המאכל והוא כבר נבלל ברירו וע״כ כשאכל פרי או זיתים ונפלה גרעינתו על ככר של תרומה והיא בלולה ברירו הוא כחלוק הזה שזכר והוא שאם נתכוין למצוץ הגרעין אותו ריר מכשיר ואם לא נתכוין אינו מכשיר וכן אם היה האוכל הזה טבול יום רירו גם כן לא יכשיר אלא לרצונו ואף אם נתכוין למוץ את גרעינתו ואמר ר״מ כי בטבול יום בלבד בין אכל תמרים רטובות או יבשות ונפל גרעינן על ככר של תרומה הוכשר שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו כמו שנתבאר במכשירין ואין חולק בזה אמנם חכמים אומרים כי טבול יום אינו טמא בענין זה והלכה כחכמים.
שנגס. יש מפרשים לשון מגיס בקדירה ובערוך הביאו בערך נגס ופי׳ כמו לועס ויש לפרש שבידיו מהפך באוכל שבפיו ושלא מדעתו נפל ממנו.
על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור. ולא אמרינן שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידיו מסואבות וטימאו את הבגדים והתרומה שהמשקה ההוא לא חישבו וכיון שלא חישבו לא מכשיר ולא מטמא וכר׳ יהודה דספ״ח דכלים.
כל שהוא רוצה למוץ גרעינתו. הוחשב המשקה שבו ונטמא בידיו וחזר וטימא את בגדיו והתרומה אבל נגובין ויבשו כל שאינו רוצה למוץ גרעינתו לא הוחשב המשקה ההוא ולא נטמא.
אחד טהור ואחד טבול יום כאלו. כלומר שניהם שוין בדין זה.
ר׳ מאיר אומר אלו ואלו. כלומר בין רטובין בין נגובין טמאין בטבול יום כדמפרש דמשקין של טמא מכשירין ומטמאין אפילו שלא לרצון ורבנן לגבי הכי חשיבי ליה לטבול יום כטהור.
שֶׁנָּגַס. שֶׁמְּהַפֵּךְ הָאֹכֶל בְּפִיו. לְשׁוֹן מֵגִיס בַּקְּדֵרָה:
וְנָפַל. הָאֹכֶל עִם לַחְלוּחִית הָרֹק שֶׁבּוֹ, עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה:
טָהוֹר. הַכִּכָּר, כְּלוֹמַר לֹא הֻכְשַׁר לְקַבֵּל טֻמְאָה. וְאַף עַל גַּב דְּרֹק בְּעָלְמָא מַכְשִׁיר, שָׁאנֵי הָכָא דְּלֹא אַחְשְׁבֵיהּ לָרֹק וְאֵינוֹ לְרָצוֹן, שֶׁהֲרֵי נָפַל עַל בְּגָדָיו, וּפְשִׁיטָא דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ:
כֹּל שֶׁהוּא רוֹצֶה לָמֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ. אִם נִתְכַּוֵּן לִמְצֹץ הַלַּחוּת שֶׁבַּגַּרְעִין, וְנָפַל הַגַּרְעִין עִם הָרֹק שֶׁבּוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, הֻכְשַׁר הַכִּכָּר בָּרֹק שֶׁעַל גַּבֵּי הַגַּרְעִין, דְּהָא אַחְשְׁבֵיהּ:
זֵיתִים נְגוּבִין וּתְמָרִים יְבֵשׁוֹת כֹּל שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָמֹץ גַּרְעִינָתוֹ. לֹא הֻחְשַׁב הַמַּשְׁקֶה הַהוּא וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר:
אֶחָד טָהוֹר וְאֶחָד טְבוּל יוֹם כָּאֵלוּ. כְּלוֹמַר שְׁנֵיהֶם שָׁוִין בְּדִין זֶה:
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵלּוּ וָאֵלּוּ. בֵּין רְטֻבּוֹת בֵּין יְבֵשׁוֹת:
טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם. כְּדִמְפָרֵשׁ טַעֲמָא, דְּמַשְׁקִין שֶׁל טָמֵא מַכְשִׁירִים וּמְטַמְּאִין אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, וּטְבוּל יוֹם כְּטָמֵא לְדִין זֶה. וְרַבָּנָן חָשְׁבֵי לֵיהּ לִטְבוּל יוֹם כְּטָהוֹר. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים:
שנגס (break off, bite off - who took a bite of some food, and something mixed with his saliva fell on his garments) – he turned the food over in his mouth (i.e., chewing). It is the language of stirring the pot.
ונפל – the food [fell] with the moistness of the spittle that is upon it on his clothing and on the loaf of [bread of] heave-offering.
טהור – the loaf, meaning to say it is not susceptible to receive ritual defilement. And even though mere spittle makes it susceptible. It is different here, for he did not consider to spit and it isn’t on purpose/intentional, for it fell upon his garments and it is obvious that it was not satisfactory to him.
כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו (anything on the pit of which he wishes to suck) - if he intended to suck the moisture that is on the pit and the pit/seed fell with the spittle that is upon it on the loaf of heave-offering, the loaf is made susceptible [to receive ritual uncleanness] with the spittle that is on the pit, and that is what he intended.
זיתים נגובים ומרים יבשות כל שאינו רוצה למוץ גרעינתו – he did not have an inappropriate intention regarding this liquid and it is not susceptible [to receive ritual defilement].
אחד טהור ואחד טבול יום באלו – meaning to say that both of them are equivalent in this law.
טמאים בטבול יום – as he explains the reasoning, that liquids of an impure person make it susceptible and defile even unintentionally/not on purpose, and a person who had immersed himself that day/Tevul Yom is like an impure person with regard to this law. But the Rabbis consider the person who had immersed himself that day as ritually pure. And the Halakha is according to the Sages.
טהור שנגס פי׳ בערוך שלעס והיפך בידיו בלא נטילה והידים שניות לטומאה וחזרו משקים שבפיו תחלה שהן עלולין לקבל טומאה. ונפל שלא לדעת מן האוכל על בגדיו או על ככר של תרומה טהור הבגד או הככר ולא אמרי׳ שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידים מסואבות וטימא בגדיו או את הככר של תרומה משום דלא חישב ההוא משקה וכיון שלא חשבו לא מטמא ולא מכשיר וכר׳ יהודה דספ״ח דכלים הר״ש והרא״ש ז״ל. ור״ע ז״ל תפס לעיקר פי׳ הרמב״ם ז״ל. ולשון הרמב״ם ז״ל בספי״ד מהלכות טומאת אוכלין נשך באוכל ונפל האוכל הרי המשקה שעל האוכל כולו לרצון ע״כ. ובספר אגודה מצאתי כתוב טהור שנגתרס את האוכל וכו׳ פי׳ לשון מגרס ע״כ ואיני יודע אם יש שם טעות:
ותמרים רטובות וכל שהוא רוצה למוץ וכו׳: ותמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעינתו וכו׳ כך נראה שצ״ל עיין ביד פי״ד דהלכות טומאת אוכלין סימן י״ו וחכמים אומרים אין טבול יום טמא ס״א אין משקה טבול יום טמא ובין כך ובין כך קשה לע״ד חכמים היינו ת״ק:
טהור פי׳ הר״ב לא הוכשר. וכן פי׳ הרמב״ם. ומסיים כבר ידעת (ממס׳) מכשירין כי שם הרבה משתמשים בלשון טמא וטהור. בענין מוכשר ואינו מוכשר. ע״כ. אבל הר״ש מפרש למתני׳ לענין טומאה ובטהור שאכל בידים מסואבות לא אמרינן שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידיו מסואבות וטימא הבגדים והתרומה. שהמשקה ההוא לא חשבו ולא מטמא כרבי יהודה דספ״ח דכלים. ע״כ. ואין להקשות דא״כ ה״ל למתני טהורים וטמאים דיש לפרש טהור הכל וטמא הכל:
כל שהוא רוצה למוץ כו׳. משמע דתרתי בעינן. ואילו בסיפא כל שאינו רוצה למוץ משמע דברוצה למוץ לחודא סגי. אבל הרמב״ם בספי״ד מהל׳ ט״א העתיק וכל בוי״ו. וכן בסיפא ועיין במשנה ג׳ פ״ב דעוקצין:
טמא. פי׳ הר״ב הוכשר כו׳ דהא אחשביה. וא״ת והא מרישא שמעינן לה דטהור שנגס. וי״ל דאי מרישא ה״א *שהיה אוכל פת ודבר יבש שאין בו לחלוח אבל זיתים ותמרים לא קמ״ל. נ״ל מהר״ם:
שמשקין של טמא כו׳ כדתנן בריש מסכת מכשירין:
וחכ״א אין טבול יום טמא. חכמים היינו ת״ק אלא טעמא קאמרי ומצאתי למהר״ם שכתב וז״ל תימה לי חכמים היינו ת״ק י״ל משום דר״מ מייתי ראיה שבזה הלשון קבל שמשקין של טמא מכשירים כו׳ וט״י נמי טמא הוא ומהדרי ליה רבנן אדרבה משם ראיה דידן דלא אמרו אלא משקים של טמא. וט״י לא איקרי טמא סתם. ע״כ:
{ה} כֹּל כוּ׳. מַשְׁמַע דְּתַרְתֵּי בָּעִינַן. וּבְסֵיפָא מַשְׁמַע דִּבְרוֹצֶה לָמֹץ לְחוּד סַגִּי. וְהָרַמְבַּ״ם הֶעְתִּיק בִּשְׁנֵיהֶם וְכֹל בְּוָי״ו:
{ו} וְאִם תֹּאמַר, הָא מֵרֵישָׁא שָׁמְעִינַן לַהּ דְּטָהוֹר שֶׁנָּגַס. וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּמֵרֵישָׁא הֲוָה אֲמֵינָא שֶׁאוֹכֵל דָּבָר יָבֵשׁ, אֲבָל זֵיתִים וּתְמָרִים לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן. מַהֲרַ״ם:
{ז} וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כוּ׳. חֲכָמִים הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא, אֶלָּא טַעֲמָא קָאָמְרֵי. וְזֶה לְשׁוֹן מַהֲרַ״ם, מִשּׁוּם דְּרַבִּי מֵאִיר מַיְתֵי רְאָיָה שֶׁבְּזֶה הַלָּשׁוֹן קִבֵּל שֶׁמַּשְׁקִין כוּ׳, וּטְבוּל יוֹם נַמִּי אִקְּרֵי טָמֵא, וּמְהַדְּרֵי לֵיהּ רַבָּנָן אַדְּרַבָּה מִשָּׁם רְאָיָה לְדִידָן, דִּטְבוּל יוֹם לֹא אִקְּרֵי טָמֵא:
כח) טהור שנגס
שלעס:
כט) ונפל
המאכל עם לחלוחית הרוק:
ל) ועל ככר של תרומה טהור
לא הוכשר הככר מדלא ניחא ליה שיפול על בגדיו. ותמיהני אם כן למה נקט תרומה. ותו בגדים ל״ל. גם בלא ירא שיטניף בגדיו. אינו רוצה לפלוט משקה שבפיו. והו״ל שלא לרצון דאינו מכשיר. והר״ש מוקי למתני׳ לענין טומאה. ומיירי הכא בידים מסואבות. ונטמא הרוק מחמת ידיו. ולפי דבריו יש ליישב קצת. לפי מאי דס״ל סוף זבים דמשקין שמחמת ידים מטמאין לכלים א״כ י״ל דבגדים וככר דנקט. או או קתני. אמנם עכ״פ ק׳ דידים לא נזכרו במשנה כלל. ותו דבסיפא מוכח דמתני׳ לענין הכשר מיירי. מדמסיים מכשירין לרצונו וכו׳. ול״מ מרבותי נ״ל ממ״ד בפ״ח דכלים מ״י דרוק במחובר אמק״ט ואינו מכשיר. רק כשנתלש בפיו ע״ג מטבע וכמקואות פ״ח מ״ה. והכא דלא נתלש לרצונו. אף שנפל אח״כ אבגדו והרי בגד אוכלי חולין בטהרה. מדרס לתרומה. כפ״ב דחגיגה מ״ו. אעפ״כ לא נטמא הככר מהרוק שנגע בבגד. מדלא הוכשר הככר מרוק הזה שנתלש שלא לרצון. ולא הוה כמשקין טמאין דמכשירין ומטמאין כאחת לרצון ושלא לרצון. כריש מכשירין. דעכ״פ כיון דטומאת הבגד לתרומה אינו רק מעלה בעלמא. לא גזרי בה רבנן:
לא) היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות
דהיינו כל שהוא וכו׳:
לב) כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו
דעי״ז מחשבו כתלוש כפ״ח דכלים מ״י בפונדין. להכי מכשירו ומק״ט מבגדיו כך נ״ל:
לג) כאלו
דינן שוה:
לד) וחכ״א אין טבול יום טמא
וליכא למימר גביה שיטמא אף שלא לרצון:
אנו נציע למשנתנו שני פירושים. הראשון הוא הפירוש המסורתי.
טהור שנגס מן האוכל – הרוק נגע באוכל והרוק מכשיר לקבל טומאה, שכן המשנה (מכשירין פ״ו מ״ה) מונה את מי הפה כוולד של מים. ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – כיכר התרומה הוכשרה לקבל טומאה, אבל הרוק של אדם טהור הוא טהור ולכן אין כאן טומאה. כך היה מקום לפרש את הרישא לו עמדה בפני עצמה, אבל הסיפא מובנת רק בהכשר טומאה. על כן פירשו הרמב״ם והר״ש שהנגיסה היא כמשקה שנפל שלא לרצון, והכיכר לא הוכשרה לקבל טומאה. בדרך זו הילך גם אלבק. דרך פירוש זו קשה, שהרי בבגדים אין כלל הכשר טומאה, וגם סתם כיכר לחם הוכשרה לקבל טומאה שכן לשים אותה במים1. כאמור פירוש זה נובע מהסיפא, ונשוב לכך בהמשך.
היה אוכל זיתיו פצועין תמרים רטובות – שיש בהם משקה, וכל שהיא רוצה למוץ את גרעיניתו ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טמא – מכיוון שרוצה למצוץ את הגרעין הרי שהמים מרטיבים את הכיכר לרצונו ומכשירים אותה לקבל טומאה.
היה אוכל זתין נגובין תמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעיניתו ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – ברור מהמשנה שהכול תלוי ברצונו. אם רוצה בהרטבה הבגדים והכיכר רטובים, ואם לא הרי הם כמים שניתנו שלא לרצון, ומים כאלה אינם מכשירים לקבל טומאה. הוא הדין במי שאוכל פרי ובמהלך האכילה יוצא מהפרי מעט נוזל, אין הוא מכשיר לקבל טומאה, כיוון שיצא שלא לרצונו של האוכל. אחד טהור ואחד טבול יום באילו – לפי הפירוש שהצענו למשפט הקודם רוק הטהור ורוק טבול יום מטמאים באותה מידה. להלן נראה שפירוש זה מופרז. רבי מאיר אומר אילו ואילו – כל מקרי האוכל שבמשנה, טמאין בטבול יום – וקל וחומר בטמא טומאה מלאה. לא ברור מה אומר רבי מאיר על מקרה של טהור. סביר שהוא מקבל את דברי תנא קמא, ומסביר. שמשקין שלטמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו – כלל זה שנוי בראשית משנת מכשירין. משקים טהורים מכשירים לקבל טומאה רק אם נפלו לרצון ומשקים טמאים מכשירים לטומאה גם אם נפלו שלא לרצון, כמו ששנינו שם: ״משקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון״ (מכשירין פ״א מ״א). לפי הסברנו יוצא שחכמים שעסקו בטבול יום חשבו שהרוק שלו אינו טמא, וחכמים אומרים אין טבול יום טמא – כלומר המשקה שלו אינו נחשב למשקה טמא. לפנינו גוון נוסף בהגדרה מה מטמא בטבול יום. משקה שלו נחשב לטהור. אם כן, לרבי מאיר טמא וטבול יום מטמאים את הכיכר גם אם הרוק נתלש שלא לרצונו ובטהור רק אם נפל לרצונו, אבל לכל הדעות משקה של טמא מטמא בין לרצונו בין שלא לרצונו.
כל המשנה קשה, מכמה סיבות:
1. ההקשר של המשנה אינו עוסק בהכשר טומאה. אמנם המשנה הבאה עוסקת בהכשר טומאה, ולכן ניתן לתרץ שמשנתנו מתחילה חטיבה העוסקת בהכשר טומאה.
2. המשנה מדברת על בגדים וכיכר. בגדים אינם צריכים הכשר טומאה כלל, והכיכר בדרך כלל כבר מוכשרת לקבל טומאה.
3. אם טהור נגס הרי גם רוקו טהור, ומהיכן באה הטומאה (לשיטת רבי מאיר)?
4. במסכת מכשירין הובהר שמשקה שנפל שלא לרצונו אינו מכשיר לקבל טומאה, ואם נפילת המים היא חלק בלתי נפרד מהמעשה שבו בחר הבעל הרי שזה לרצונו2. המקרה השני הוא מקרה מובהק של ״לא לרצונו״, שהרי לא נתכוון שהרוק ייפול על הכיכר ונפל שלא בכוונה, ואין זו תוצאה בלתי נמנעת של אכילת הזיתים הפצועים.
על כן אנו מציעים לפרש את המשנה כתחילתה של המשנה הבאה העוסקת בטהור שידיו מסואבות, וזה פירושה:
טהור שנגס מן האוכל – לא נוצר מגע בין הרוק לידי האדם, ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – כיכר התרומה הוכשרה לקבל טומאה, אבל הרוק של אדם טהור הוא טהור ולכן אין כאן טומאה. היה אוכל זיתיו פצועין תמרים רטובות – בפרות שיש בהם משקה, והמשקה נטמא בידיים שכן הטהור לא נטל ידיו לפני האוכל. הידיים אינן מטמאות אלא משקים, אבל מי הרוק נגעו באוכל, וכל שהיא רוצה למוץ את גרעיניתו – עצם מציצת הגרעין גורמת ללחות הנוגעת בידיים, ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טמא – מכיוון שרוצה למצוץ את הגרעין הרי שהמים מרטיבים את הכיכר לרצונו ומכשירים אותה לקבל טומאה.
היה אוכל זיתין נגובין תמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעיניתו ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – גם אם נפלו מים רק על הידיים, וגם אם נגע מעט בכיכר או בבגד, הרי שזו כמות זעירה ואין בה כדי לטמא. אין כאן אפילו בעיה של שיעור, אלא זו כמות מים זניחה.
אשר לשיעור, מן הראוי להעיר שרק רביעית מים מטמאת, אבל בדיוננו בנושא ראינו כי הלכה זו אינה חלה על מי גוף. אלו מטמאים, לפחות לפי חלק מהדעות, גם ללא רביעית. מי שסבור שרק רביעית רוק מטמאת צריך לשאול את עצמו מדוע כאן לא נדרשת רביעית, האם ייתכן שהרוק שנפל הוא בכמות כזאת3?
אחד טהור ואחד טבול יום באילו – שניהם דומים בהלכות טומאת ידיים. רבי מאיר אומר אילו ואילו טמאין בטבול יום – ובטמא. אבל בטהור אינם מטמאים כלל, שכן כמות המים זעירה. מדובר במקרה שהידיים הרטובות מטמאות את הרוק והרוק מרטיב את הבגדים. אמנם מבחינה טכנית יש כאן טומאה, אבל מבחינה מעשית זה זניח. בפירושנו4 עמדנו על כך שלעתים חכמים מעדיפים את הפסיקה לפי התחושה הדתית, גם אם מבחינה טכנית-פורמלית ראוי היה לפסוק אחרת, וזו דוגמה לכך. שמשקין שלטמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו – משפט זה מתפרש טוב יותר לפי הפירוש הראשון. לפי הפירוש השני ״מכשירין״ כאן הוא במשמעות של מטמאים, מכשירים את הטומאה לבוא. משקים של טמא טמאים גם אם לא רצה בנגיעת המים, אבל משקים של טהור אינם מטמאים, ולא נגרמה להם טומאה במקרה זה. וחכמים אומרים אין טבול יום טמא – כלומר המשקה שלו אינו נחשב למשקה טמא, ודינו כטהור. ההלכה חוזרת בתוספתא ללא הסבר נוסף: ״משקה טבול יום בטהור, דברי רבי, ורבי יוסי ברבי יהודה אומר בטמא״ (פ״ב הי״ג, עמ׳ 686). מחלוקת חכמי דור אושא חוזרת, אפוא, דור מאוחר יותר.
כאמור, על הפירוש הראשון יש סדרת קושיות הלכתיות המחייבות לראות במשנה חריג הלכתי. הפירוש השני קשה מבחינה לשונית. רק בדוחק רב ניתן להציע שהרישא היא כפירוש השני, ומחלוקת רבי מאיר וחכמים היא בעניין אחר של הכשר טומאה כפירוש השני. ייתכן אפוא שיש להעדיף את הפירוש הראשון ולראות בו עדות לרב-גווניות הרבה ולתפיסות ההלכתיות הפשטניות שנהגו (בעיקר לשיטת בית הלל) לפני שהפך התחכום המשפטי לדרך המלך ההלכתית.
1. אפשר אמנם ללוש את העיסה במי פרות שאינם מקבלים טומאה (לדעת רבי יהושע וסתם המשנה במכשירין פ״ו מ״ד, וראו פירושנו לה), אבל לא נאמר במשנה שבכך מדובר.
2. ראו במבוא למכשירין.
3. ראו פירושנו למכשירין פ״ו מ״ו ובהרחבה מעט יותר באהלות פ״ב מ״ב.
4. ראו המבוא הכללי לפירוש המשניות.
משנה כתב יד קאופמןרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

טבול יום ג – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן טבול יום ג – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא טבול יום ג – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, רמב"ם טבול יום ג, ר"ש משאנץ טבול יום ג, ר׳ עובדיה מברטנורא טבול יום ג – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה טבול יום ג, תוספות יום טוב טבול יום ג, עיקר תוספות יום טוב טבול יום ג, תפארת ישראל יכין טבול יום ג, משנת ארץ ישראל טבול יום ג – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Tevul Yom 3 – English translation of Seder Taharot from Sefaria community translation, Mishna MS Kaufmann Tevul Yom 3, Tosefta Parallels Tevul Yom 3, Rambam Commentary on the Mishna Tevul Yom 3, R. Shimshon of Sens Tevul Yom 3, R. Ovadyah MiBartenura Tevul Yom 3 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Tevul Yom 3, Tosefot Yom Tov Tevul Yom 3, Ikkar Tosefot Yom Tov Tevul Yom 3, Tiferet Yisrael Yakhin Tevul Yom 3, Mishnat Eretz Yisrael Tevul Yom 3

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×